ממרד בר כוכבא ועד הקמת המדינה: איך נקבעה חובתו של האב היהודי במזונות ילדיו? 

 

 

 

זה נראה קצת כמו גזירה משמיים. כל אב יהודי יודע שגם אם הוא מרוויח הרבה פחות מהאם, בכל זאת הוא יחויב בתשלום מזונות ילדיו, גם אם זה יהיה ברף מינימלי. נכון להיום, האב לא יהיה פטור מתשלום מזונות גם במקרה של משמורת משותפת. במקרים מסוימים, גם אם תהיה לאב משמורת מלאה על ילדיו, הוא יחויב ב"דמי אירוח" של הילדים אצל האם.

כלומר: אין לאב אפשרות "להימלט" מתשלום דמי מזונות, גם אם הכנסותיו נופלות במידה ניכרת מאלו של האם. בתי המשפט למשפחה מסבירים, כי כך מחויב על פי הדין העברי וכי על פי חוק, הם מחויבים לפסוק לפי הדין האישי בשאלת מזונותיהם של בני המשפחה. בפרקטיקה, מזה שנים, פועלת מעין "פשרה": נקבע רף מינימלי לחיוב האב האב במזונות לצרכי קיום הכרחיים של ילדיו ומעבר לכך, מתחלקים ההורים לפי יכולתם.

מכיוון שרבים המקרים בהם ה"פשרה" בין הדין העברי לבין מציאות החיים של היום מייצרת תוצאה לא הגיונית, נשאלת השאלה איך, מתי ולמה נוצרה התקנה הזאת של המשפט העברי מלכתחילה?

התשובה לכך מחזירה אותנו במנהרת הזמן כ - 1880 שנים לאחור, לשנת 136 לספירה לערך. עד אז, לא הייתה חובה משפטית של אב לזון את ילדיו. זו הייתה מצווה במישור המוסרי-דתי אבל לא תקנה משפטית מחייבת.

החובה המשפטית נקבעה בנסיבות מיוחדות מאוד, על רקע החורבן שידע היישוב היהודי בארץ ישראל מידי הקיסר הדריאנוס. עם כשלון מרד בר כוכבא, התרכז היישוב היהודי בעיקרו בגליל והתמודד עם בעיות קיומיות. אחת הבעיות הייתה ירידה מן הארץ. בבל, שבה הייתה קהילה יהודית ותיקה, הייתה יעד מועדף מכיוון שלא היה בה שלטון רומי. מי שעבר לשם היו בעיקר העשירים, בעוד שדלת העם נותרה בתחום ישראל.

מי שלא מצא את מותו במרד, מצא את מותו בזירת השעשועים, בקרבות מול גלדיאטורים, בעלי חיים וכד', או שנמכר לעבדות או שמכר את עצמו או את ילדיו לעבדות. מי ששרד את כל אלה וביקש לבנות את חייו מחדש, היה צריך להתמודד עם שורה ארוכה של בעיות כלכליות. נזקי החקלאות היו עצומים, המסים שהוטלו על ידי הרומים היו גבוהים וקרקעות רבות היו נטושות. היה צורך להסדיר את הבעלות עליהן וגם לדאוג כי לא יימכרו לנוכרים.

הסנהדרין, שישבה אז באושה (כביש 70 של היום - בין קרית אתא לשפרעם), קבעה שורה של  תקנות במטרה לשקם את היישוב היהודי. בין היתר הקלה הסנהדרין במצוות שמיטה והפרשת תרומות ומעשרות, נקבע איסור על גידול "בהמה דקה" (כבש ועז) בגלל נזקי המרעה לשדות והמטעים ובגלל הצורך בעיבוד הקרקעות. בנוסף, חיי הרוח של העם היהודי חודשו באותה תקופה סביב לימוד תורה וריכוז ההלכות שנקבעו במהלך השנים.

על רקע המשבר הכלכלי הקשה, הותקנה באושה תקנה נוספת שלפיה האב חייב לזון את ילדיו הקטנים. אפשר לשער, כי היו אז אבות רבים שהתנערו מילדיהם וכי נשים נרתעו מהבאת ילדים לעולם שבו  ההישרדות קשה כל כך. התקנות אמורות היו לתת מענה לתקופת ההנקה וגם לפרק זמן נוסף שבו הילד היה תלוי לחלוטין באמו. היו גם כאלה שסברו כי בגלל החלטת הסנהדרין להקים מערכת חינוך, אמור היה האב לספק את צרכי הילדים עד לבת/בר המצווה, על מנת לאפשר להם ללמוד עד למועד זה ולעבוד לאחריו.  

בכל אופן, לאחר שנים רבות של התפלפלות בין חכמים שונים, התקבלה בארון הספרים היהודי הפרשנות לפיה החובה האבסולוטית חלה עד גיל 6 ומגיל שש חל העקרון של צדקה. צדקה אינה חובה אבסולוטית אך גם אין לפרשה כתרומה וולונטרית, כי במידת הצורך ניתן לכפות אותה.  

בתי המשפט למשפחה אינם עוסקים בדרך כלל בנסיבות ההסטוריות  שבהן נקבעו התקנות מלכתחילה. אבל, בכל זאת, ניתן לציין פסק דין שכזה אשר ניתן על ידי השופט צבי ויצמן (ביהמ"ש המחוזי מרכז).  השופט ויצמן מכנה את תקנת אושה כ"תקנה מהפכנית" לזמנה, כזו שהיוותה "חידוש עולמי" בשעתו. השופט ויצמן מציין, כי באותה עת קבע הדין הרומי שהאב שולט בנכסי ילדיו באופן אבסולוטי וקיצוני, גם לאחר שהבן מתחתן. לעומת הדין הרומי, הדין העברי היה, נכון לאותו זמן, מתקדם מאוד, נאור ומוסרי. השופט ויצמן נדרש לרקע ההסטורי על מנת לתאר כיצד מתאים הדין העברי את עצמו לתמורות הזמן. באותו מקרה עמדה על הפרק השאלה  של חיוב מזונות במשמורת משותפת וכיצד יותאם הדין העברי למצב החדש שבו מגדלים שני ההורים את ילדיהם באופן שוויוני.

ראינו, אם כן, כי בהתאם לדין העברי, החובה המוחלטת של אב לזון את ילדיו חלה עד גיל שש בלבד. מגיל זה ואילך מדובר בעקרון של מתן צדקה. כלומר: באופן עקרוני, אפשר לומר, נכון להיום, כי אם השתכרויותיה של האם גבוהות במידה ניכרת מאלו של האב, אפשר יהיה לפטור את האב מתשלום מזונות, לפחות מגיל שש ואילך.

למה, אם כן, זה לא קורה? המענה לשאלה זו מביא אותנו לאמצע המאה העשרים. יותר נכון לומר, לשנת 1944. ארץ ישראל באותה עת תחת המנדט הבריטי כשברקע, מלחמת העולם השניה.

ביישוב  היהודי כבר יש מוסדות דתיים (מ – 1921), יש רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי ויש בתי דין רבניים שקיבלו סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי, בהתאם ל"דבר המלך במועצתו לארץ ישראל". בתקופה בה שימשו הרב קוק והרב מאיר כרבנים ראשיים, חוזק מעמד הרבנות. הרב קוק ראה את מוסד הרבנות ככזה שנועד להתקין תקנות גדולות שיקבלו את הסכמת חכמי ישראל ויהיו בעלות השפעה רבה על פיתוחו של הדין העברי.

הבריטים רצו לראות בתי דין רבניים הפועלים במבנה ארגוני מתקדם. על רקע זה  הוקם בית דין רבני גדול לערעורים, חידוש גדול שהתקבל למרות מחאה גדולה. בשלב הבא, תחת הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, הותקנו ב – 43' תקנות הדיון. ב  - 44' נקבעו שלוש תקנות חדשות ובהן תקנה הקובעת כי על אב לזון את ילדיו עד גיל 15. לימים, למעלה משלושים שנה לאחר מכן, נקבע כי עליו לזון אותם עד גיל 18.

גם היום, 72 שנים לאחר שהותקנו תקנות הרבנות הראשית, אין הסכמה גורפת בין הרבנים עצמם, לגבי האופן בו צריך לסווגה. בסוף נובמבר 2015 פרסמה מועצת הרבנות הראשית החלטה שבכל הקשור למזונות מעל לגיל 6, כל דיין יכריע לפי שיקול דעתו. כלומר: כל דיין יחליט האם הוא רואה את החיוב במזונות מעל לגיל 6 כדין צדקה או כחיוב מכח הדין.

למרות זאת, ההחלטה לא ניתנה בחלל ריק. היא ניתנה על רקע הקולות הרבים לשינוי הדין האישי והתאמתו למציאות הנוכחית. המועצה הבהירה, כי גם אם מדובר בחיוב על פי הדין וגם אם מדובר בדין צדקה, יש להביא בחשבון את יכלתה הכלכלית של האם. כן נקבע, כי אם החיוב הוא מכח הדין, הוא יחול רק על החלק של הצרכים הקיומיים בלבד.  בפועל, אין מדובר בחידוש גדול, אלא בהתאמה לפרקטיקה הקיימת כיום. נכון להיום,  למרות הועדות, ההתדיינויות, המחאות והניסיונות להביא לשינוי – בתוך המסגרת המשפטית הקיימת ומחוצה לה – טרם נמצאה הנוסחה שתצעיד אותנו מימי מרד בר כוכבא אל מציאות החיים של המאה העשרים ואחת. 

 

מערת רבי יהודה הנשיא בבית שערים

ע   |   En

GlobalEx         טל: 03-6760602

ת.ד. 7639, רמת גן מיקוד 52176

פרלמן גלעדי, משרד עורכי דין ונוטריון    |    רחוב כצנלסון 7 א, רמת השרון, 4724007    |    טלפון: 03-6206338, פקס': 03-6206334    |    דואר אלקטרוני: perlmangiladi@gmail.com

ע   |   En